תאונות דרכים ונהיגה תחת השפעת אלכוהול

נזק לרכוש:

מקובל כי פוליסות הביטוח הנוגעות לרכב אינן כוללות חריג הקובע כי לנוהג תחת השפעת אלכוהול לא יינתן כיסוי ביטוחי, בשונה ממצב של נהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים, אז חברות הביטוח יכולות להכניס חריג של שלילת פיצויים לנהג הגורם לתאונה כשהוא נוהג תחת השפעת סמים מסוכנים. יוצא איפוא כי כאשר אדם מעורב בתאונת דרכים כשהוא נוהג תחת השפעת אלכוהול, ורכבו ניזוק, חברת הביטוח חייבת לשאת בתשלום תגמולי הביטוח לפי הפוליסה. גם ההיגיון מלמדנו שכך צריך להיות. הרי גם במקרה שבו אדם נוהג ברכב וגורם לתאונה עקב רשלנותו לדוגמא במצב של תאונה עקב נהיגה במהירות מופרזת, חציית צומת ברמזור אדום וכדומה, הוא זכאי לפיצוי מחברת הביטוח שלו, כך ניתן לומר שגם נהיגה תחת השפעת אלכוהול הינה רשלנות. ולכן אם מתרחשת תאונה כאשר הנהג נוהג תחת השפעת אלכוהול, ניתן לשלם תגמולי ביטוח בהפחתת מרכיב השתתפות עצמית. ואולם היו בתי משפט שקבעו ההיפך:

תאונות דרכים ונהיגה תחת השפעת אלכוהול

בפסק הדין בפרשת יבגני קובלנקו נ' איי די איי חברה לביטוח בע"מ קבע בית המשפט כי כאשר אדם נוהג תחת השפעת אלכוהול הרי שאין מדובר בתאונה שצפויה להתרחש אלא בוודאות שתתרחש תאונת דרכים ומשכך, מדובר בסיכון שהתממשותו ודאית וסיכון כזה חברת הביטוח אינה מבטחת. כלומר, במקרה דנן, מדובר בוודאות גמורה להתרחשות הנזק -כמו לגרום לתאונה במכוון, ולזה אין כיסוי ביטוחי בפוליסה. מאידך היו בתי משפט אשר קבעו אשם תורם לנוהג תחת השפעת אלכוהול, ובגין אותו אשם תורם מנעו ממנו פיצוי או שהעניקו פיצוי חלקי (גול אליהו נגד שוורצמן אליהו). יחד עם זאת בעניין זה עדיין אין החלטה של בית המשפט העליון שהינה החלטה מחייבת וגם המחוקק לא נתן פיתרון, שכן אם היה רוצה למנוע פיצויים מנהג שנהג תחת השפעת אלכוהול היה מתיר להכניס חריג זה לפוליסת הביטוח התקנית בדיוק כפי שמופיע החריג של נהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים. בעייתיות נוספת עולה מקביעה זו של בתי המשפט הינה במצב של נהג שפוגע בצד ג', הרי מה צד ג' אשם אם הנהג שפגע בו היה שיכור וכעת הפוליסה שלו אינה בתוקף? יוצא מצב אבסורדי שהוא צריך לתבוע את הנהג באופן אישי ומה קורה במצב שבו הנהג הפוגע אינו בעל אמצעים?

נזק לגוף:

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מסדיר את זכאות הנפגעים לפיצויים במקרה של תאונת דרכים ובמקביל קובע חריגים לזכאות-כלומר מתי אדם שנפגע בתאונת דרכים אינו זכאי לפיצוי על פי החוק. אחד החריגים קבוע בסעיף 7 (1) לחוק המתייחס לתאונה שנגרמה במתכוון. כלומר במקרה שבו נפגע אדם שביקש להתאבד באמצעות רכב (קפץ מול רכב נוסע או רכבת נוסעת) או אדם שביקש לפגוע במישהו על ידי רכב (דריסה מכוונת)-אלו אינם זכאים לפיצוי על פי החוק.

בכדי להבהיר כאשר אנו מדברים על כוונה- הכוונה לגרום לתאונה, שבה דן סעיף 7 (1) לחוק הפיצויים, הינה כוונה של ממש, העולה כדי מזימה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה".

פרופ' י. אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים", מהדורה שלישית, תשס"ה, התייחס למושג הכוונה שבגינה יישלל הפיצוי, כך בעמ' 83-82:

"מאחר ומדובר בשלילת זכאות מנפגע, עדיפה בעינינו פרשנות מצמצמת לגבי יסוד הכוונה. מבחן זה אינו חייב להזדהות עם מבחני המשפט הפלילי, העשויים להיות רחבים יותר. התוצאה היא כי לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, אלא הכוונה צריכה להתייחס לגרימת הנזק לגופו או לרכושו של אדם. ייתכן איפוא מצב שבו יורשע התוקף בפלילים, אך לא ייחשב כ"מתכוון" כמשמעות מושג זה בחזקה הממעטת שבהוראת סעיף 1 לחוק הפיצויים".

במספר מקרים אשר נדונו בבית המשפט ניסו חברות הביטוח לטעון כי אדם שהיה מעורב בתאונת דרכים כשהוא נהג תחת השפעת אלכוהול גרם לתאונה במתכוון ועל כן אינו זכאי לפיצוי כלשהו.

בת"א (חי') 41/93 קנוואת מוחמד נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ דובר באדם חולה סכרת אשר נפצע קשות בתאונת דרכים כאשר נהג בהיותו נתון להשפעת משקאות משכרים ובמצב של אובדן שליטה, וחרף העובדה שידע שאסור לו לנהוג תחת השפעת משקאות משכרים. קרנית טענה כי מצבו גרם להתרחשות התאונה והוא היה מודע לתוצאות שעשויות להיגרם כתוצאה מנהיגה כזו, ולכן מדובר בתאונה במתכוון.בית המשפט דחה טענות קרנית וקבע כי אין מדובר בתאונה במתכוון והתייחס בפסיקתו לאמור בספרו של א. ריבלין, עמ' 425:ב"הכוונה שסעיף 7(1) מדבר בה היא הכוונה לגרום לנזק בין אם יהא זה נזק גוף ובין אם יהא זה נזק רכוש. "הכוונה" – היא כוונה במובן הצר והדווקני של המושג. טעמה של שלילת הזכאות שבסעיף 7 נעוץ בשיקולים של "תקנת הציבור" והיא נושאת גוון עונשי המהווה חריג לתכלית המרכזית של החוק – הענקת פיצוי בלא כל זיקה לשאלה של אשם. יש לפרש את חריגי סעיף 7 "שהגיונם היחיד ברעיון האשם ואשר מהבחינה הזאת אינם מתיישבים עם השיטה שביסוד החוק – בדרך דווקנית". מודעות אדם להסתברות קרובה לוודאי של האפשרות שהתנהגותו תגרום לתאונה – אינה יכולה לשמש כאן תחליף לכוונה הפלילית…" הכוונה צריך שתתייחס לעצם קרות תאונה הדרכים ואין די בכוונה לבצע מעשה שסופו, הבלתי רצוי, הוא תאונת דרכים". ובעמ' 426רישא כותב כב' השופט א. ריבלין ישירות לענייננו:נ"גם מי שגרם לתאונה במצב של שכרות לא גרם לתאונה במתכוון".

כב' השופט א. ריבלין דן בת"א (מחוזי באר שבע) 874/84 כלל חב' לביטוח בע"מ נ' חזן, פסקים מחוזיים, תשמ"ח חלק א' עמ' 208, במקרה שבו התובע ששימש כנהג מונית לגם בקבוק משקה חריף מסוג ערק, נהגבמכונית בפראות, איבד את השליטה וגרם לתאונה שנסתיימה בתוצאה קטלנית. בהתייחסו לשאלה האם המקרה נכנס להגדרת "מי שגרם לתאונה במתכוון" כתב,שם, כב' השופט א. ריבלין בעמ' 211:ב"אין זו "תאונה במתכוון". הכוונה הנדרשת על פי סעיף 7(א)(1) צריכה להתייחס לקרות התאונה עצמה ולא די במודעות ליצירתו של סיכון חמור להיווצרות נזק…". מסקנת כב' השופט א. ריבלין היתה שאין התאונה במקרה שבפניו נופלת בגדר"תאונה במתכוון".

יוצא כי הטענה נדחתה עד כה על ידי בתי המשפט ובצדק שכן קביעה שנהיגה תחת השפעת אלכוהול וגרימת תאונה כמוה כגרימת תאונה במתכוון, מרוקנת מתוכן את חוק הפיצויים מתוכן שכן חוק זה הינו חוק שבו אין צורך בהוכחת אשם, והאחריות של חברות הביטוח הינה אחריות מוחלטת.

כל הזכויות שמורות לעו"ד ליאנה חזין רביב, עורכת דין נזיקין המתמחה בטיפול בתביעות תאונות דרכים, נזקי גוף. ממשרד עו"ד רונן ברק ושות'

15.11.2012