תאונת דרכים וזכאות לפיצויים מקרנית כאשר הפוגע נעלם

בפסק דין חשוב ועקרוני, בו טיפל משרדנו, מדרש עורכי דין רונן ברק ושות', פירט בית המשפט העליון במסגרת רע"א 5132/08 קרנית נגד אחיאל דנוך, את המקרים בהם ניתן לתבוע פיצויים מקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים- קרנית למרות שהנהג הפוגע עזב את המקום או לא מסר פרטים למרות שלכאורה ניתן היה לקחת את פרטיו.

בפרשת דנוך אחיאל שהתאחדה עם פרשת שרה קורן, פסק בית המשפט העליון פסיקה עקרונית בשתי בקשות ערעור שהגישה חברת קרנית על פסקי דין שניתנו בשנת 2008 בבית המשפט המחוזי בת"א. בשתי בקשות הערעור שהגישה קרנית, נדונה שאלה משפטית חשובה: "כאשר אדם נפגע בתאונת דרכים ואינו יודע את פרטיו של הנהג הפוגע, האם זכאותו כלפי קרנית מותנית במאמץ ושקידה לאתר את זהותו של הנהג? "

קרנית טענה בפסק הדין כי יש להחיל את מבחן השקידה הסבירה אשר נקבע על ידי השופט ד' לוין וכי סעיף 12 (א)(1) לחוק הפיצויים בא להבטיח פיצוי למי שנפגע בתאונת "פגע וברח", וכי אין להחיל את הסעיף במקום שבו לא היתה מניעה אובייקטיבית מצד הנפגע לקבל פיצוי מהנהג הפוגע. קרנית טענה עוד כי החלת מבחן סובייקטיבי, תביא לכן שנפגעים אשר היתה באפשרותם לפנות לנהג הפוגע יפנו לקרנית במקום לגורם הפוגע, מה שיטיל גם נטל כלכלי על הקופה הציבורית. לטענת קרנית, רק בהתקיים אי -ידיעה סובייקטיבית, בנוסף לחוסר אפשרות אובייקטיבית לדעת מי הנהג, תקום חבות לקרנית. עוד טענה קרנית כי שקידה ראויה מאוחרת, אין בה בכדי לתקן הימנעות מבירור פרטי הנהג בזמן אמת, וזאת בניגוד לפסקי דין קודמים שם נקבע כי גם שקידה מאוחרת נחשבת לשקידה סבירה.

כב' השופט ריבלין חזר בפסק דינו על מבחן "השקידה הסבירה" אשר התווה השופט ד' לוין בפסק דין בעניין הורביץ, ואולם הבהיר את המושג ולמעשה יצר הרחבה למושג, הרחבה הנוגעת לקשת המקרים אשר יכולים להיחשב "שקידה סבירה". בפסק דינו קבע כב' השופט ריבלין, כי "הסבירות היא מושג משפטי המשקף אמת מידה אובייקטיבית. עם זאת, בעניינו, היסוד האובייקטיבי -שאמור לבטא את שאלת היכולת לדעת -חייב להיבחן לאור מצבו הסובייקטיבי של הנפגע בזמן התאונה ולאחריה". ולפיכך נקבע כי : "כאשר הנפגע מצביע על סיבה סבירה והגיונית לכך שאין ביכולתו להצביע על הנהג הפוגע, והסברו זה נמצא מהימן, הכף נוטה להכרה בזכאות לפיצוי מקרנית". על פי ריבלין, תאונת דרכים היא אירוע טראומתי ומושג הסבירות חייב להיבחן בהתחשב בכך, כלומר, יש לתת משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית שבגינה לא השכיל או הצליח הנפגע לברר את פרטי הנהג הפוגע.

בפסק דינו, נתן בית המשפט דוגמאות למקרים שכיחים שבהם הנפגע אינו יכול לברר אם פרטי הנהג הפוגע, ואז תוכר חבותה של קרנית: המקרה הקלאסי של תאונת "פגע וברח", במקרים בהם גילו של הנפגע עמד לו לרועץ (בתיק בו טיפל משרדנו דובר בקטין בן 5 אשר נפגע על ידי רכב חולף, וכי אמו היתה עסוקה בטיפול בו ובהלם על שארע, ולפיכך לא לקחה את פרטי הנהגת, מה גם שראתה בבית החולים שהשוטר לוקח ממנה פרטים), חומרת פגיעתו של הנפגע, נפגע שהיה בהלם, חרדה או דאגה רבה לשלומו או לשלום אחרים, מקרים שבהם תגובתו המאיימת, הסרבנית או התוקפנית של הנהג מנעה מהנפגע לקבל ממנו את הפרטים (מקרה הדומה למקרה השני אשר נדון בבית המשפט במסגרת הערעור) וכדומה. על פי פסק הדין אם יוכיח הנפגע, כי פעל בתום לב וביצע ניסיונות כנים ואמיתיים לגלות את זהות הנהג הפוגע או של חברת הביטוח בשלב מאוחר יותר, יכיר בד"כ בית המשפט בחבותה של קרנית. כב' השופט רובינשטיין הרחיב והוסיף כי גם במקרה שבו נפגע עובד זר או תייר אשר אינו מתמצא במנהגי המקום ולא לקח פרטים, יכלל במסגרת זו. חרף האמור קבע בית המשפט כי במקרים שבהם הנפגע לא לקח פרטים עקב אי נעימות או סברה כי הנזק אינו רציני ולכן לא מצדיק את הטרחה, לא יהיה הנפגע זכאי לפיצוי.

החשוב בפסק הדין הוא כי בית המשפט קבע כי הרשימה היא אינה רשימה סגורה וכי יתכנו מקרים נוספים אשר יענו על ההגדרה. על פניו, נפגע אשר יוכיח כי פעל בסבירות ובתום לב על מנת לאתר את הנהג הפוגע אם במועד האירוע או אם אחרי, ולא הצליח לאתר את פרטי הנהג, יוכל לזכות בפיצויים. כמו כן אם יוכיח שמניעות פיזית או מנטלית כדוגמת גילו או מצבו הפיזי מנעו ממנו או מבני משפחתו לקבל את הפרטים של הנהג אזי גם אז יזכה הפיצוי. על פניו נראה כי רק נהג אשר נהג בפזיזות כאשר לא לקח את הפרטים, בעוד שסובייקטיבית ואובייקטיבית יכול היה לקחת, הוא לא יזכה בפיצוי. לדוגמא, נוסע במונית אשר במהלך הנסיעה אירעה תאונה והוא סבר כי הפגיעה היא של מה בכך, ולכן לא לקח את הפרטים של הנהג, לא יזכה בפיצויים.

אנו סבורים כי לאחר פסק דין זה, קרנית תחויב לשלם פיצויים לקשת רחבה יותר של נפגעים, שקודם לכן לא זכו לפיצויים, מאחר ובית המשפט קבע כי הם לא שקדו שקידה סבירה.

לאור האמור, חשוב כי כל נפגע, אשר היה מעורב בתאונה, שלא בתוך רכבו או ברכב של קרוב אותו הוא מכיר, ייקח את פרטי הנהג במקרה של תאונה. למרות האמור, אם אירעה תאונה והנפגע לא יכול היה לקחת את פרטי הנהג, מטעמים שונים, עליו לנסות ולאתר את פרטיו לאחר התאונה, וזאת על מנת להוכיח שעשה כל שביכולתו לאתר את הנהג הפוגע ועל מנת שבית המשפט יתרשם כי עשה כל שביכולתו בכדי לברר את פרטי הנהג וחברת הביטוח שלו.

כל הזכויות שמורות לעו"ד ליאנה חזין רביב, משרד עו"ד רונן ברק ושות', עו"ד תאונות דרכים